<h1>סמ"ק מצוריך סימן רי"ט</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שלא לאכול חמץ בפסח כדכתיב (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו. מחצי היום של ארבע עשר אסור וגם לוקה לר' יהודה (דף כ"ח)א), אבל כרת אינו חייב אלא השבעה ימים בלבד, ומדרבנן אסור באכילה מסוף ארבע שעות ומעלה ואסור בהנאה מתחילת שש ומעלה (דף י"א)ב). א) וכן פסק המיימוני (הלכות חמץ ומצה פרק א' ה"ח) דלוקה, ופירש רבינו יחיאל אף על גב דקיימא לן כר' שמעון בלאחר זמנו כדפסק רבא מכל מקום לענין קודם זמנו הלכה כרבי יהודה (דף כ"ח), עכ"ל. ב) אשה שלותה ככר לחברתה קודם הפסח צריכה לפורעה אחר הפסח ואינה אסורה [לאכול] מיניה משום חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ולא היה בעין בשעת הביעור, ויש בו משום גזל ומשום לוה ואינו משלם, שהרי דבי ר' ינאי יזפי פירי וענבים מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעי להו בשמינית ואמר ר' יוחנן יאות עבדין (ע"ז דף ס"ב). עוד שם, הגוי הטוחן חיטין של מצות ואין ישראל עומד על גביו מותר ואפילו ליקח סלתות של גוים מן השוק שפיר דמי דאמר מר בצקת של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והוא שלא הכסיפו פניו, ואין לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח דהואיל ואחר כך מרקדין אותו בנפה אם יש שם חמץ נפה קולטת, עכ"ל במחזור דביתרי (הלכות פסח סי' י"ז).
<h2>דף כח:</h2>
שלא לאכול חמץ בפסח כדכתיב (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו. מחצי היום של ארבע עשר אסור וגם לוקה לר' יהודה (דף כ"ח)א), אבל כרת אינו חייב אלא השבעה ימים בלבד, ומדרבנן אסור באכילה מסוף ארבע שעות ומעלה ואסור בהנאה מתחילת שש ומעלה (דף י"א)ב). א) וכן פסק המיימוני (הלכות חמץ ומצה פרק א' ה"ח) דלוקה, ופירש רבינו יחיאל אף על גב דקיימא לן כר' שמעון בלאחר זמנו כדפסק רבא מכל מקום לענין קודם זמנו הלכה כרבי יהודה (דף כ"ח), עכ"ל. ב) אשה שלותה ככר לחברתה קודם הפסח צריכה לפורעה אחר הפסח ואינה אסורה [לאכול] מיניה משום חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ולא היה בעין בשעת הביעור, ויש בו משום גזל ומשום לוה ואינו משלם, שהרי דבי ר' ינאי יזפי פירי וענבים מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעי להו בשמינית ואמר ר' יוחנן יאות עבדין (ע"ז דף ס"ב). עוד שם, הגוי הטוחן חיטין של מצות ואין ישראל עומד על גביו מותר ואפילו ליקח סלתות של גוים מן השוק שפיר דמי דאמר מר בצקת של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והוא שלא הכסיפו פניו, ואין לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח דהואיל ואחר כך מרקדין אותו בנפה אם יש שם חמץ נפה קולטת, עכ"ל במחזור דביתרי (הלכות פסח סי' י"ז).
<h2>דף ל.</h2>
ואם נתערב חמץ בזמנו בהתר אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו, ורבים אומרים דחשיב בזמנו לאסור תערובת במשהו משש שעות ומעלה, ומיהו קבלתי מרבותי בשם ריב"א נ"ע דלא חשיב זמנו ליאסר בכל שהוא רק דווקא בז' ימי פסח מתחילת ליל ראשון עד מוצאי פסח משום דאז הוי כרת אבל מו' שעות ולמעלה אע"ג דאיכא לאו אינו אוסר במשהו כי אם בנותן טעם, ויש להביא ראייה מההיא דרב דסבר ליה כר' יהודה דחמץ גם אחר זמנו בלאו ואפילו הכי קאמר רב דווקא בזמנו הוי במשהו בין במינו בין שלא במינו אבל שלא בזמנו הוי במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם כמו שאר איסורין, דהכי סבירא ליה לרב בשאר איסורין דבמינו במשהו שלא במינו [ב]נותן טעם כדאיתא פרק כל שעה (דף כ"ט) ובפרק בתרא דע"ז (דף ס"ו), אלמא משוה רב חמץ שלא בזמנו לשאר איסורין אע"ג דסבירא ליה לרב דחמץ שלא בזמנו בלאו כרבי יהודה, הלכך לדידן נמי דסבירא לן כרבי יהודה מקודם זמנו דהוי בלאו כדפרשית מכל מקום לא יאסור במשהו כי אם בנותן טעם גם במינו כמו בשאר איסורין בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ומהאי טעמא יש להתיר המצה שמוצאין בו חטין או שעורה כיון שנאפת המצה בערב פסח מבעוד יום אע"ג דנאפת אחר ו', וכן צלי שנצלה בערב פסח מבעוד יום יש להתיר מהאי טעמא, ומיהו אם חזרו וחממו את המצה או הצלי בעוד שיש שם החיטה משנכנס יום טוב אסור דחוזרת ונותנת טעם בזמנו דהוי טעם במשהו, אע"ג דאותו משהו הנבלע מבעוד יום אינו חוזר וניעור שכבר נתבטל מכל מקום כיון שהחטה עודנה במצה או בצלי משנכנס יום טוב נותנת טעם משהו מיהא על ידי חמום, ומיהו מחימום דכלי שני אין לחוש, ולפירוש זה הא דמחמרינן טפי גבי חמץ היינו משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי מיניהא). א) ועל חיטה שנמצאת בתוך מצה אפויה אם היתה האפיה קודם פסח לאחר ו' שעות של י"ד מותר על ידי קליפה כדפירשתי לעיל (סי' רי"ג) משום דהוי שלא בזמנו ובלבד שלא יחממוה משנכנס הפסח כדפירשתי לעיל בעוד שהחיטה שם, אבל אם נאפית תוך הפסח דהיינו בזמנו רבינו טוביה מבינא היה אוסר אפילו שאר המצות שנאפו עמה בתנור והיה אומר אף על גב דקיימא לן דריחא לאו מילתא הוא מכל מקום במעשה דתנור כמעשה דפיטום כדמוכח בע"ז (דף ס"ו) בההיא שהסיקוהו בכמון של תרומה נהי דלאו מילתא היא ליחשב נתינת טעם מכל מקום משהו איכא, מיהו גם לפי דבריו נראה שאם נאפו יחד בכיריים שקורין פלייא"ר אין לאסור כי אם אותה מצה ולא האחרות דלא שייך ריחא מזו לזו כי אם על ידי [תנור] המכוסה למעלה, ואפילו אותן מצות הנוגעות באותה מצה בעוד שיש שם החיטה מכל מקום שרי שהרי אפילו גבי חלב דמפעפע מוכיח בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ח ד"ה טיפת חלב) דאיסור הבלוע בחתיכה אינו הולך מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב. ורבינו יחיאל מתיר אפילו אותה מצה על ידי קליפה משום דחמץ אינו מפעפע מר' לאסור אותה מצה ולהתיר האחרות אפילו בתנור.
וכל דבר שנתבטל לפני הפסח ביותר מס' אין איסור לאוכלו בפסח, ומזה הטעם מתירין בשר שנמלחה קודם הפסח אע"פ שלא דקדקו במליחתהא) וכן עור האווז שנמלח מותר מהאי טעמא אך שומן האווז שהותך קודם הפסח אסור בפסח לפי שמהתכין במחבת ופעמים שעושין במחבת חמץ (בצונן) [בעין] כגון מים וקמח ונמצאת המחבת בלועה מחמץ בלי בטול וחוזרת ונותנת טעם בשומן האווז המהותך לתוכה, ומיהו אם ודאי לא היתה המחבת בת יומא כשהיתכו בה השומן מותר אפילו למאן דאמר בפסח פגם הואיל וזה היה בטל נתינת (עצמו) טעמו קודם הפסח, ומיהו היינו דווקא שבשעת חתיכת האווז [נותן] לבו לשם פסח אבל אם התיך סתמא השומן לאוכלו קודם בפסח אע"פ שעכשיו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא אסורה בפסח דמילתא דלא רמיא עליה דאינש בשעת המעשה לאו אדעתיה, דמהאי טעמא אוסר הירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד) מצה ישנה אפילו לבית הלל דקאמר דכיון שעשאה ל' יום קודם הפסח כידוע שלא דקדקו בה. וכן יש לאסור בני מעיים מלוחים כמו הדורא דכנתא שקורין שליניצ"א בלע"ז שרגילין לחולטון בחמין לפי שחולטין אותו לתוך הקדירה שהיא בלועה מחמץ בעין, ומכל מקום אותו בוסר שדכין אותו במדוכה קודם הפסח מותר בפסח ואע"פ שהמדוכות מחומצות מחמץ שמערבין עם המוריס, משום דהוי צונן ואין בו כח להפליט ואפילו הפליט משהו הוא דמפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישין [ובצלים] שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם בשר כדפירש רבינו ברוךב). חטה הנמצאת במעי תרנגולין אע"ג דלעיניין טומאה הוי עיכול לעיניין איסור לא הוי עיכול ואוסר במשהו אם נתבשלה או בצליה או במליחה היה ר"י ורבינו נתנאל וכמה גדולים מתירין בקליפהג). ונותן טעם לפגם, מזה פסק רבינו יהודה שמותר בפסח והרב ר' יוסף דבני"ט אוסרו בפסחד). א) לפי דברי רבותינו אם צלו בדיעבד בשפוד ישן בפסח יש להקל מפני שנתבטל כבר, עכ"ל שמואל מפאלק"א. ב) נוהגים העולם לאפות סולת לצורך התינוקות לעשות ממנו פאפ"א [שקורין מו"ש] וסומכין על מה דאמרו בפרק כל שעה דאפוי אינו בא לידי חימוץ וקשה דלשם קאמר לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא דלמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ — פי' אסור לערב קמח קליות שנאפה בתנור בתוך התבשיל — דחיישינן שמא לא נאפה, דילמא אין הקמח נאפית שפיר לפי שאין יכולין לכוון מתי תהיה אפיה בקמח כראוי והא דאמר אין האפוי בא לידי חימוץ היינו דוקא כגון פת וכיוצא בו שגמר אפייתו ידוע, כך נראה לפי הדומה, ואם כן יש לאסור סולת האפוי מהאי טעמא. ויש דוחין לומר דוקא בקמח קליות הוא דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר אבל קמח סולת דלאו דקליות לא חיישינן, מיהו משמע הא דנקט קמח קליות [משום אורח דמילתא נקט ליה דאין רגילות לאפות קמח אחר דקליות] לפי שנלקטו בעוד שהתבואה לחה והוא הדין בקמח אחר, וכן משמע בקונטרס דפי' אפילו בקמחא דאבישונא, וכן סברא הוא דמי יכול לידע על גמר אפייתו. ויש שעושין אותו פאפ"א הרתחה שמערבין הסולת בעוד שהרתיח החלב, מיהו איכא למיחש שמא יערב בו מים בתחילה, והנכון לעשותו ממצה אפויה [ס"ק]. ור"י מקורבי"ל התיר לצנועים לתת סולת במים רותחין בפסח ואין לגלות פן ישיגו לשים במים שאינם רותחין, עכ"ל תוס'. [הגהות מסמ"ק] ועל הדגן שצמח שקורין ירמי"ר בלע"ז אומר רבינו יחיאל מפרי"ש ע"ה דהוה חמץ גמור, והיינו הא דקאמר תלמודא פרק כל שעה (דף מ') דאחמץ במחובר שפעמים שחימוצו בא בעוד שהתבואה מחוברת מחמת גשמים שיורדים בעת הקציר ופעמים שבא בתלוש, וצריך לברור יפה יפה אם ימצא בו מעורב מאותו שצמח עד שיהיו בו ס' מאותו שלא צמח אף על גב דהוי יבש ויבש משום דיהיב טעמא בשעת אפיה, וגם צריך שיהא האפיה קודם הפסח דאי בפסח אפילו כל שהוא אסור. על כן נכון ליזהר שלא יהא כלל מאותה חיטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח לפי שרגילות הוא לאפות מצות תוך הפסח, ולא דמי לבשר מליח ישן שמתירין בפסח דהתם אם נשאר משהו חמץ בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירין אותו כשמדיחין הבשר כדי לבשל אבל הכא כשמעורב בתוך התבואה אותה שצמח הרי היא לעולם לשם לפי שהוא מתערב שם בשעת הטחינה ושוב אי אפשר להפרידו, ולפי זה אין לאכול בשר מליח ישן גם בצלי בפסח אם לא ידיחוהו. ועל קיטנית כגון פיוו"ש ופולי"ן ורי"ש וכיוצא בהן רבים נוהגים בהן איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכמדומה לי ששמעתי שלא לבשלן כי אם במים רותחין מתחילת נתינה בקדירה וגדולים נהגו בהם היתר, ורבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פויי"ש ופיוו"ש וכן היה אומר בשם גדולים ומביא ראיה דאפילו אורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מ[י]ן דגן לגבי חמוץ קאמר תלמודא לית דחייש להא דרבי יוחנן (דף ל"ה). ומיהו קשה מאוד הדבר להתיר דבר שנוהגין העולם איסור מימות חכמים קדמונים, ושמא לא נהגו בו איסור מחמת חמוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן יודעין דבפסחים קאמר בהדיא דאין בא לידי חמוץ רק מה' מינין. אך נראה לאוסרן מטעם גזירה, דכיון דקיטנית מעשה קדירה הוא ודגן נמי מעשה קדירה הוא בדייסא, ועוד דקיטנית מידי דמדגן הוא כדאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פ"ז), ועוד שיש מקומות שעושין מהן פת כמו מה' המינין, אי שרי למישרי הא אתי נמי למישרי הא ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרישין וכיוצא בהן דהנהו ודאי לא דמו כלל לדגן וליכא למיזהר בהו מידי. ועל כן טוב ליזהר מכל קיטנית בפסח ואפילו מחרדל דהוי כמו מידי דמדגן, והא דתלמודא מתיר אורז היינו דוקא בימיהם שהיו בקיאים בהלכות איסור והיתר אבל עכשיו בדורות האחרונים ודאי יש לגזור כדפירשתי, כי גם זה הטעם פירש רב סעדיה גאון בענין אחר שיש לחלק בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, ואפילו ליתנן מתחילה במים רותחין יש לאסור דילמא אתי לאחלופי במים קרים. ועל הדבש נראה לאסור בפסח לא שנא בעיניה ולא שנא שלא בעיניה לא שנא על ידי משקה שקורין מיצ"א בלע"ז, לפי שרגילין לערוב בו קמח או סולת, מיהו אותו דבש שמוצאין מן הכוורת מיד שיודעין שאין בו תערובת נראה להתיר, ונכון להחמיר דילמא אתי לאחלופי כי ההיא דכל הסריקין אסורין וכו' (דף ל"ז), וכן מהאי טעמא אסרו התאינים לפי שרגילים לערב בהן סולת כשמתקנין אותו ואף על גב דהרבה תאינים יש שאין מתקנין בסולת שאומ' בו השמנות ודאי אין מתקנין בסולת אפילו הכי אסורין בהן כולן. ובספר רבינו ברוך פירש רבינו ברוך אף על גב דאין מכשירין כלים גבי שאר איסורין כל זמן שהן בני יומו משום דהדר בלע מכל מקום בערב פסח קודם ד' שעות מותר להכשיר אפילו בני יומו משום דאיכא ג' נותני טעם קודם שיבא לידי איסור חמץ, ומיהו היינו דוקא כשמכשירין כלים של חלב לבדם וכלים של בשר לבדם ביורה אחרת אבל אם בא להכשיר ביורה אחת שניהם אז צריכים להמתין שלא יהא אחד מהן בני יומו או אותן של בשר או אותן של חלב ואז יהיה הכל כדמעיקרא של בשר בשר ושל חלב חלב דאותו שאינו בן יומו אינו אוסר אותו דבן יומו לפי שהוא פגם (וגם אותו שהוא בן יומו אינו אוסר אותו לשוויה כדידיה משום דאיכא ג' נותני טעם כמו... דבן יומו לפי שהוא פגם) וגם אותו שהוא בן יומו אינו אוסר אותו שאינו בן יומו לשווייה כדידיה משום דאיכא ג' נותני טעם כמו שמפרש גבי קערות שהודחו במחבת, אבל אם שניהם בני יומו אפילו קודם ארבע שעות אסורין דנהי דמשום חמץ ליכא מכל מקום שניהם נותני טעם זה בזה לשבח ואסורין משום בשר בחלב ומשום שרגילות הוא להכשיר כלי בשר וכלי חלב הכל יחד ביורה אחת נהגו שלא להגעיל כלים גם בערב פסח עד שלא יהיו עוד בני יומן משום האי חששא דבשר בחלב כדפירשתי. (תוספות ע"ז דף ע"ו ד"ה מכאן), לס"ק. נ"ע להגעיל אותם ערב פסח להכשירם בפסח אם לא שיהא מלבנן באור, כי הוא אומר שצריכין להיות בלא שימוש חמץ מעת לעת, [ואותו מעת לעת] צריך שיהיה כולו לאחר ד' שעות ביום שלפני ערב פסח ואז מותר להכשיר בפסח, אבל אם נשתמש חמץ לאחר ד' שעות בערב פסח ואף ביום שלפניו אינו יכול להכשירן בפסח אם לא על ידי ליבון והגעלה, לשון התשב"ץ (סי' צ"ג). ג) והגדולים מאיבר"א אוסרין אותה אפילו במליחה, וכן רבינו טוביה, אך בספר רבינו ברוך מתירן במליחה ואוסרן בצליה דאמ' אינו מפעפע בלא רוטב דלא שייך מפעפע בלא רוטב רק בחלב ושומן כדאמר בפרק גיד הנשה (דף צ"ז) שאני חלב דמפעפע מכל מקום בצלי שלנו אסור לפי שהופכין אותו ומוליך הטעם כמו על ידי רוטב, ומהאי טעמא אפילו יש כמה עופות בשפוד כולן אסורות, אבל במליח שאינו זז ממקומו לא שייך האי טעמא ולפיכך מותר אפילו אותו עוף עצמו על ידי קליפה [לס"ק]. חיטה שנמצאת בתרנגולת שרש"י מתירה להשהותה אחר הפסח, ויש מתירים למכרה לגוי הואיל ולא נמכרת יותר בשביל החיטה, וראיה מפרק השוכר (ע"ז דף ס"ה) ההוא אדרכתא דחיטי דנפל עליה יין נסך שרייה רבא לזבוני לגוים מהאי טעמא, וריצב"א אומר דלא דמי דדוקא יין נסך דבשאינו מינו בנותן טעם שרי אבל חמץ שאוסר במשהו אפילו בשאינו מינו יש לאוסרו אפילו בהנאה, עכ"ל ס"ג (סי' ע"ח). ד) והוא מורה לאחרים דנותן טעם לפגם מותר בפסח ולעצמו היה מחמיר, לשון תשב"ץ (שם סי' צ"ד). ושמעתי מרבותי שכל הקדמונים הושוו לאסור נותן טעם לפגם בפסח אבל חיטה שאנו אוסרין בטעם מועט משום דשמא לא ילפינן איסור מטומאה יש [לסמוך] על ר"י בהפסד מרובה ובשמחת יום טוב, ומורי הקדוש היה מורה בה להתיר בפשוט וכן הגיד לי בשם רבינו חיים כהן צדק וכן כתב רבינו ברוך, אבל בצלי היה מחמיר, ואני לעצמי מחמיר אבל להשהותו עד לאחר הפסח בכפיית כלי אין להחמיר, עכ"ל רבינו שמואל מפלאייז"א.
וקדירה של חרס משהא אותה עד אחר הפסח כשמואל, וכן כל חמץ נוקשה, ועל ידי תערובת אפילו חמץ טוב מותר להשהות כיון דאינו בבל יראה לפר"ת (תוס' ד"ה אמר רבא)א). א) ומיהו במשנת דבודקין (לעיל דף ב') פסיק בתוספות (ד"ה אור) דאסור להשהותו אפילו לר"ת מההיא דשאור ישרף ועוד מההיא כותחא דירושלמי (פרק כל שעה הלכה ז').
<h2>דף ל:</h2>
ואמרינן התם סכיני דפסחא מאי עבדינן להו ומסיים הילכתא אידי ואידי ברותחין פירוש הקתא והברזל ברותחין, ומאני דקוניא אסורים פר"ת (ע"ז ל"ג ד"ה קוניא) היתוך זכוכית בכלי חרס אבל היתוך עופרת יש לו דין כלי מתכות להתיר בהגעלה בפסחא). א) אך נהגו העולם שלא להשתמש בשום כלי חרס ישן בפסח, וגם כלי זכוכית ישנים היה אוסר רבינו יחיאל בפסח משום דמדמה להו תלמודא לכלי חרס (ע"ז דף ע"ה) ופעמים ששורין בהן פת ובולעין כמו כלי חרס [ס"ק]. וכן לא ישים יין בפסח באותן [קדירות] שקורין פלומי"ן כשהן ישנים מטעם זה עכ"ל תוס' (ע"ז דף ע"ז עיין פסקי תוספות סי' ס"ה). מעשה שאפו מצות ושמו אותן על הרחת שקורין פאל"א ששמו עליה חמץ כל ימות השנה, ויש שהתירו כי בליעת הרחת מן החמץ משהו ואין כח לפלוט במצה, ורבינו אלעזר ב"ר אברהם אסר ולא אכל אלא מצה העליונה של מצה שלא נגע ברחת ואסר צד התחתון ואינו מפעפע מההיא דרקיק בזבחים, והסכים עמו לאסור רבינו שמשון משנ"ץ, עכ"ל.
כל כלי שנשתמש בו חמץ צונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור ובית חרוסת שחמוצו קשה שאין משתמש בהן עד שיגעילו, ויש מחמירין אפילו בהגעלה לאסור, וגם פירשו התוספות דלבסוף אסר רבינו תם [מדוכות שלנו] אפילו בהגעלה, וכן היה נוהג רבינו יחיאל לקנות מדוכה חדשה לפסח ולא היה משתמש בישנה אפילו על ידי הגעלה משום דהוי בית חרוסת, ועוד פירשו בתוספות דדווקא לעיניין חמץ בפסח היה אוסר רבינו תם אפילו בהגעלה אבל באיסור אחר כגון אותן מדוכות של גוים ישנות שאין איסורן רק משום שמנונית דאיסורא היה מתיר רבינו תם בשאר ימות השנה בלא פסח בהגעלה, ובשם רבינו טוביה מבינ"א שמעתי גם בפסח הישנות בהגעלה ועל ידי קליפה בכלי ברזל, ונכון להחמיר היכא דאפשר לקנות חדשהא). ובערבות ובתיבות שלשין בהן חמץ אפילו נקרו אותן בטוב לגמרי אין נותנין לתוכן המצות חמות וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהן ובין העריבה, ונכון לטוח אותן בטיט או למכרם או לתת לגוים כי אי איפשר לנקרן כל כך שלא ישאר כזית בין הכל. א) והעולם נוהגין שלא להגעיל כלי שיש בו טלאי שקורין קלו"ט לא שמעתי טעם, ואולי הטעם לפי שנבלע שם המרק ואינו יכול לפלוט כי אם מעט מעט, עכ"ל מרבינו שמואל מפלאק"ה.
<h2>דף לז.</h2>
ואין עושין סריקין המצויירין בפסח מפני שהן מחמיצין (ואין שו) שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן בשעת עשייתן ואפילו בדפוסא). א) ומיהו אומר ר"י דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים דף ל"ז) עושין סריקין כמו רקיקין טאנבא"ט, בל"ע דאז אין לחוש בחמוץ כשהיית ציורין ועל זה סומכין העולם לצייר המצות לפי שעושין המצות עכשיו כעין רקיקין טאנבא"ט בל"ע. המצות הקלושות פחות [מטפח] המצויירין בין ביד בין בדפוס מותרין ולא אמרו אסור אלא העבים עד טפח חסר משהו [בצמצום], עכ"ל תרומה חדשה.
<h2>דף לט:</h2>
ומי תשמישו של נחתום ישפכו במקום מודרון מפני שהן מחמיצין, ואין שורין (המורסח) [המורסן] ומניחין לפני התרנגולים מפני שמחמיצין אבל חולטין להן ברותחין, ומיהו נהגו העולם שלא לחלוט שמא לא ירתיח יפה יפה, ולא ילעוס אדם חיטין ויתן על גבי מכתו מפני שמחמצותא). א) שאלו להר"י מהו ליתן לשפחתו לקנות לעצמה חמץ בפסח והשיב דמותר והביא ראייה מע"ז (דף ס"ג) אמר לפועליו צאו ואכלו [בדינר] ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך ולא משום דקפרע דמי איסורא הכא נמי לא שנא, לשון תשב"ץ (סי' צ"ז), גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"ג) מצה מתובלת בקצח ובשומשמין ובכל מיני תבלין כשרין מצה היא אלא שנקרא מצה מתובלת, ובתוספתא תניא (עי' תוס' ד"ה תיבלה) יוצאין במצה מתובלת בפסח, עכ"ל.
ודגן שנפל למים אסור למוכרו לגוים אלא ימכרנו לישראל שיאכלנו קודם פסחא), ודלף היורד טיף על עיסה או על דגן אינו בא לידי חימוץ. א) ואף על גב דאמרינן תטיל לצונן דאז לא תחמיץ גבי חלה איכא למימר חמץ שאני אי נמי נהי דאין מחמצין בעודן במים מכל מקום לאחר שעלו מן המים מחמצין. [ס"ק]. אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ושמואל אמר נתבקעו ממש ועבד שמואל עובדא נתבקעו ממש, פירוש שהתיר לא נתבקעו ממש. ואנן שאין אנו בקיאין בשיעור נתבקעו סבירא לן כשמואל דאמר (דף מ') נתבקעו ממש, ודווקא בשעורין שהן קשין אבל חיטין שהן רכין ויש בהן צריי"א יש לחוש קודם שנתבקעו משום שהן נופחין שמא יחמיצן. ומכאן יש לדקדק דאם נמצא חיטה ברוטב בפסח אסור דהוי ספקא דאורייתא אם לא ראינו שנפל ברוטב כשהיה מבשל דהבישול אינו מניח אותו להחמיץ. ואין משימין מלח במצות כדקאמר תלמודא פרק כל שעה (התם) לא קשיא הא במיא ומילחא פירוש במיא ומילחא אסור — משחא ומילחא מותר, ובני פריינא שמשימין מלח במצות שלהן אומרים הפירוש איפכא עכ"ל התוס' פרק כל שעה.
<h2>דף מב.</h2>
ואין לשין אלא במים שלנו, ויש מחמירין לשאוב המים בין יום ובין לילהא) ואני אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת ועוד דהוה ליה למיתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר והטעם דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר והכי אמרינן גבי קדשים, ומים שלנו שנתערבו עם מים שלא לנו התיר רבינו יהודה אחר שנתבטלו ברובם קודם הלישה כגון חד בתרי, ואם לש אדם במזיד קודם היום המצות ישרפו או יאכלם או ימכרם לגוים קודם ד' שעות של ערב פסח, ואם לא יכול אדם למצא מים שלנו בשום עיניין ילוש במים שלא לנו, וכן אם נתחלפו לו בשוגג מים שלנו למים שלא לנו נראה דמותר דלא אסרו ליה אלא אם עברה ולשה. ולא תלוש בחמה ולא ביום המעונן אפילו במקום שאין חמה זורחת דיומא דעיבא כולא שמשא, וטוב שלא להוליך המים בחמה או תחת הרקיע ביום המעונן אלא אם כן מכסה אותן במפה, ונראה כי אין לחוש כי אם רק לשהות זמן מרובה ומכל מקום יש ליזהר אפילו לפי שעה. א) ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבעוד יום אף כי לנו אחרי כן כל הלילה, ומיהו כיון דלא הזכיר כי אם הלינה שמא אין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה לכתחילה או רוב הלילה לכל הפחות רק שיהא אותו רוב אחרון של לילה כדי שיהא עמוד השחר אחריו בכל לינה ונכון ליזהר להמתין ללוש עד שיאיר הרבה פן יטעו באור הלבנה, עכ"ל.
<h2>דף מה.</h2>
והבצק שבשולי החבית אם נותנו ל' יום קודם הפסח מותר שכבר נתיבש אבל תוך ל' יש לחושא), וחמץ שהכסיף פניו יש לחוש דשמא הלכה כרבי מאיר דאוסר, ומי שאינו בקיא בזה וכן בצק החרשב) שיעורין משהניח העיסה והלך אדם מילג). א) ירושלמי דפרק אילו עוברין (פ"ג ה"א) אמר רבי יעקב בר זבדא רבי אבהו שרי לטוחנייא דלא למיזבן קיפיה אילן על אילן דלא לירתחן מזמע רבי חנינא בר פפא אזיל לגבי טחוניא רבי יוסי בר בון טוחן לו צריף רבי אבהו הורי לטחוניא למתן במטרטין דמן מרייה ומתנין בה ארבע זמנין, ונראה לי הפרוש הכי, רבי אבהו צוה לטוחני דפסחא שלא להרבות ביותר החיטין זו על זו בערבות בית הריחים פן יחממו זה את זה ויוצא מים מהם ממי החטין עצמו בשעת הטחינה בשעת החימום, קיפיה-סובין, אי נמי כמו קופה פירוש שק, שלא להשליך קופא של חיטין בתוך עריבת בית הריחים, הילכך דין שלא יטחין חיטי דפסחא הרבה ביחד אלא מעט מעט זה אחר זה ישימו בבית הריחים, ודין מה שדרך לטחון בשאר ימות השנה משוי אדם בינוני בפעם אחת יטחנו עכשיו בד' פעמים זה אחר זה בחיטי דפסחא. וחיטין שבשבולין שהשבולין יש בהן (יקרוקית) [ירקרוקית] פסולין לחיטי דפסחא, עכ"ל תרומה חדשה. ב) והצעיפים שהיו עושין אכפוזיי"א לכבס היה מתיר ר"י וזהו נוקשה דנוקשה ותערובת, ויש מחמירות, עכ"ל תו'. ג) ולאפות המצות תחת טרפא נראה דאסור ואף על פי שמשים הגחלים לוחשות על הטרפא משום דאין האש שעל הטרפא שולט מיד בעליונה של מצה ואתי לידי חימוץ, ויש נוהגין היתר שמחממין הטרפא קודם וגם טוענין אותה בגחלים קודם וגם מזה יש להחמיר וליזהר דילמא אתי למעבד בלא חמום הטרפא ובלא גחלים עליה מתחילה כמו שרגילים לעשות בשאר ימות השנה, ולעניין דיעבד צריך עיון שמא האור שולט במצה קודם שיעור מיל ומכל מקום נכון להחמיר, עכ"ל.
<h2>דף מח.</h2>
ואין לשין יותר מה' רבעים קמח וטוב ללוש פחותא) והסל או הכלי מצרפן לחלהב). א) וששאלתם על מה אנו סומכין בזה המלכות ללוש בפסח טפי מעשרון קבא מלוגנאה, ר"י בר יהודה התיר [ללוש הרבה יחד] לפי שתנורים שלנו גדולים ועל זה אנו סומכין באשכנז, ומהר"ם נ"ע עצמו עומד לשם כשמתקנין המצות דאינו מניח ללוש כי אם מידה אחת לבד ולאפות אותה מיד וכן הכל, לשון תשב"ץ (סי' צ"ו). ב) רק שיהיה לכלי בית קיבול שיהא כל המצות תוך מחיצות הכלי ולא למעלה מן המחיצות משום דאיבעי לן אי אויר כלי ככלי דמי או לא, ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוס עליהן סדין או מפה ויכסה דאין לך כלי גדול מזה וכן נהגו, עכ"ל.
